יאיר, המדיום הוא המסר, זוכר?
יאיר לפיד מנסה להיות בו זמנית אישיות כנה, חשופה ונגישה בפרונט – ומנהל קמפיין פוליטי מחושב ותועלתני מאחורי הקלעים. לא פלא שהוא נכשל פעם אחר פעם.
בעיקרון, יאיר לפיד צודק. למה להישחק בתקשורת באין בחירות באופק – כשהוא יכול לנקוט באסטרטגיה הפוכה ששמורה לגדולים באמת: לגזור על עצמו "תענית" ולעזור לתיאבון התקשורתי לגדול. אבל יאיר לפיד לא באמת מנסה להיעלם מחיינו. הרי עוד בטעות יצליח לו. הוא פשוט רוצה לשלוט במסרים שיוצאים מטעמו ולא לאפשר לעיתונאים לסלף ולערוך – מי כמוהו וכל זה. וככה הוא נשאר עם שני ערוצים: מצד אחד הטור שלו בידיעות אחרונות, מצד שני פייסבוק, שם הוא כותב מה שבא לו ומוחק מה שלא בא לו.
וכאן לפיד טועה. פייסבוק מתחזה להיות מקום שבו אתה יכול לשלוט בשיחה, כמו שהוא מתחזה להיות רשת שבה מתקשרים עם חברים. אבל פייסבוק הוא בעצם מקום שבו הפופולריות שלך נמדדת בכל רגע לפי מה שהחברים שלך חושבים עליך. וזו גם הסיבה שאתה לא שולט בנושאי השיחה, משום שלב העניין הוא האינטראקציה בין הצדדים. לכולם יש יכולת שווה לשלוט על מה מדברים, עם מי, מתי וכמה. כשיאיר לפיד מוחק, מתעלם, לא עונה, מנפנף – כנראה שהוא לא הבין לאיפה נכנס. הוא נוחי דנקנר באמצע מאהל רוטשילד; שמעון מזרחי ביציע הפועל; בשאר אסד בכניסה לחומס, מחכה לשטיח אדום.
יאיר, המדיום הוא המסר, זוכר?
הפיוז החברתי של יאיר לפיד קופץ. hazfalafel.com
לדבר בגובה העיניים, זה כל מה שמבדיל בין מי שמצליח לרתום את הפלטפורמה החברתית לטובתו, ובין מי שמנסה לנצל אותה ונכשל. משני אלה, יאיר עושה את הדבר הגרוע מכל: הוא מזייף. הוא מתאמץ להיות בגובה העיניים, משתדל לדבר בסחבקית, אבל מדי פעם קופץ לו הפיוז והוא מוחק איזו שאלה מבאסת או חותך מדיון שמסתבך. ואז נחשף גם הניסיון המזיע לכבוש את הניו-מדיה בעזרת אולד-שטיקים.
תלמד מניצן ושלי
השבוע לגלג לפיד בעמוד על "הפוליטיקאים מהדור הישן". בוא יאיר, הכר פוליטיקאים מהדור החדש, למשל שלי יחימוביץ' או ניצן הורביץ. לא במקרה הם מהאופוזיציה, אנשים במלחמה שלא נמצאים בקומפורט-זון. הם מצאו דרך לתקשר עם קהל גדול ולהעניק לו תחושה אישית, אבל גם קבעו אצל הקהל הזה רף ציפיות הגיוני, כזה שהם יכולים לעמוד בו. ואל תחשוד בהם שהם פנויים יותר ממך. הם אפילו לא נחמדים יותר. אבל הם בטח לא מתנחמדים.
ואני לא אומר שהייתי עושה את זה טוב יותר. מצד אחד צריך להפגין המון כנות, פתיחות וסבלנות כדי לקיים תקשורת דו כיוונית עם עשרות ומאות אלפי אנשים. מצד שני, כל אלה הם רכיב אחד בתוך קמפיין אסטרטגי מתוכנן, בתוך שלל תחבולות מחושבות וציניות שמייצרות מהלך פוליטי-אינטרנטי. גם זה המסר של המדיום. לפיד צריך להיות בו זמנית הבן-אדם הכֵּן והנגיש שבפרונט, והמאסטר-מיינד של הקמפיין התועלתני שמושך בחוטים מאחור. עכשיו יבואו היועצים ויתחילו לבלבל אותו עם הפצה ויראלית, ודוגמאות מהעולם, ותגובה למתחרים ושיקולים אלקטורליים. אבל יאיר לפיד עוד צריך להחליט מה בדיוק הוא מציע למצביעים – ואיזה סוג אינטראקציה הוא מבטיח לגולשים.
יאיר לפיד הוא עוד לא מצע ועמדות, יאיר לפיד הוא בעיקר פרסונה עם שפה אישית, עם טון דיבור מיוחד. תאהבו או לא, את הפרסונה הזו אי אפשר לשכפל, אז לפיד צריך לעשות את כל העבודה לבד. יאיר לפיד האדם, שרוצה להרים משקולות בצהריים וללכת לישון לפנות בוקר, לא יכול להעסיק עוד שבעה יאיר לפידים צעירים תמורת ששת אלפים שקל בחודש שיענו בשמו עשרים-וארבע-שבע. רק יאיר יכול. היום, כשהוא אזרח חופשי, הוא בקושי מתמודד עם חמישים אלף אוהדים בעמוד.
כמו בכל מלאכה אחרת, גם כאן לפיד יצטרך להשתפר עם הניסיון. כי כשהוא יהיה כבר שקוע במרוץ וינסה לשוחח עם מיליון אזרחים, הוא עלול לגלות שמה שנראה כל כך פשוט בתחילת הדרך הוא בעצם עניין סבוך לאין קץ. כי הטכנולוגיה היא לא העניין. העניין הוא בני אדם.
פורסם לראשונה במאקו, 29 בפברואר 2012
חבל שלא הלכתי גם לראשון. על המופע החדש של רננה רז YouMake ReMake #2
במה חשוכה. על המסך מאחוריה מוקרן עמוד יוטיוב. פליי. "אישה זה דבר שאסור להאמין לו. מי שמאמין לאישה כל החיים שלו יסבול". טוען בביטחון גבר משופם מתחת ללוגו עתיק של ערוץ 2. בילי מוסקונה לרמן הצעירונת שואלת בלי למצמץ: "אבי כהן, למה התחתנת עם בחורה משותקת ולא עם בחורה בריאה"? "למה, אני פראייר"? מכווץ אבי כהן את גביניו. "בחורה שהיתה בריאה מזמן היתה בורחת לי. ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף", הוא מדגים. "אישה, אם היתה לה רגליים בריאות, ממזמן היתה בורחת". מן הצד מחייכת אליו בהבנה אישתו הלבושה בשמלת קצפת ורודה. הוא סרוח עליה. היא משותקת. סטופ. חושך.
אורות. גבר משופם נכנס לבמה, אישה בשמלה ורודה מוקצפת על כתפיו. הוא מטיל אותה על הרצפה, נוטל מיקרופון ומפייט במזרחית: "ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף. אישה אם היתה לה רגליים בריאות, ממזמן היתה בורחת". היא מביטה בו בהערצה. הוא נעמד לפניה, מסתיר אותה, וחורז: "אסור להאמין לאישה. מי שמאמין לאישה כל החיים שלו יסבול", ויוצא. למופע החדש של רננה רז, YouMake Remake 2, יש מספר מכובד של יומרות. יצירת אינטראקציה חדשה בין אומנויות ותיקות ועדכניות, שילוב של קטעי וידיאו מהאינטרנט עם פרשנות בימתית שאמורה לשפוך אור חדש על כל אחד מהם. הוסיפו לזה את הרקע של רז במחול, שירה ומשחק, ואת ההבטחה של המופע להתכתב גם עם נושאי הדרת הנשים, ותקבלו גודש שקשה להגשים בשעה וקצת של מופע.
ובכן מה – גם בלי להגשים את כל זה, מדובר במופע מרתק, מקורי, מעורר מחשבה, ואולי הכי חשוב – פשוט מהנה. המופע מגשים את ההבטחה הבסיסית בקלות. הקטעים הבימתיים והמוקרנים אכן מעניקים זה לזה פרשנות חדשה. קטעי הוידיאו שנלקחו מיוטיוב היו בחלקם פנינים נדירות, ובשום אופן לא סרטונים משומשים. נרשמו להם לא מעט פרשנויות בימתיות מקוריות עד מבריקות. ואולי התענוג הגדול הוא הספייס הלא קטן שנותר לקהל: למצוא לבד את הקשר בין הבמה והמסך ולייצר לעצמו את הפרשנות. זה ספייס מדויק שעשוי להסב הנאה גם לבאי הופעות הסטנדאפ של קטורזה וגם לקוראי חלק ב' של הארץ. מן המושב לידי נלחש שהמהדורה הקודמת של המופע, שאותה לא ראיתי, היתה מתוחכמת יותר. באמת חבל שלא הלכתי.
מן הצד השני, המופע יכול היה להרחיק לכת יותר בחיפוש אחר פרשנות חדשה למונח אינטראקטיביות. בעצם, לא לגמרי ברור מה תפקידו של יוטיוב שם, למעט הסקסאפיל הטכנולוגי והמתח הברור מול מקצועות הבמה. אפשר היה לנגן פשוט קטעי וידיאו מן הארכיון ולהסתפק זה. המופע משתמש רק בצד אחד של יוטיוב, צד ה"פליי", ולא נוגע בצד ה"רקורד". אז מה יוטיובי ב-YouMake Remake? הגישה לעומק ארכיוני אינסופי. אבל יצירת הוידיאו העדכנית יותר שמיוחסת כבר לדור היוטיוב, כמו סטופמושן או ליפדאב, לא נכנסו כאן לשימוש. כאן נדמה שמה שקותימאן עשה היה הרבה יותר נועז ומקורי. הביצועים הבימתיים עצמם מעט מחוספסים וחסרי ליטוש. ממי שהתמחה בתנועה אפשר לצפות לגימור ברמה גבוהה יותר. אפשר היה לקצר מעט בסרטונים וגם בקטעי הבמה, ולהוסיף עוד כמה קטעים, ואולי אינטראקציות מסוג חדש באמת. אבל הנקודות הרופפות לא העיבו על השורה התחתונה. זהו מופע מוצלח, מבדר, מעניין. מופע תרבותי וחדשני שהצופים צוחקים ושורקים במהלכו, ופוצחים בשיחות פרשנות סוערות בשנייה שהוא מסתיים.
יש עוד שתי הופעות ל-Youmake Remake #2, כאן כל הפרטים.
עד הקטסטרופה הבאה
והיא תבוא, כן היא תבוא. המחשבים הכי מוגנים בעולם נפרצים ללא הרף, ואנחנו צריכים להתרגל לזה ולהתכונן בהתאם. חבל שהמדינה לא.
אז תנשמו עמוק ותתחילו להתרגל. פריצות למאגרי מידע, כמו הפריצה למאגר כרטיסי האשראי שנחשפה אמש – זה המחיר של החיים בעולם הדיגיטלי. וידענו את זה מראש.
כמה מערכות הגנה שלא יוצבו, תמיד אפשר יהיה לפרוץ אותן. השאלה היא עד כמה הצד השני רוצה. זה הכל. בחודשים האחרונים התפרסמו אינספור מקרי פריצה וגניבה של מידע קריטי. הבנקים הגדולים בעולם נפרצו, גם הפנטגון. תוכניות נשק נגנבו מהחברות האמריקאיות הכי גדולות. כל פרשת וויקיליקס – מה יותר מזה.
עד עכשיו זה קרה כמעט תמיד במדינות אחרות ולאנשים אחרים, אז לא כל כך התרגשנו. נכון? לא נכון. גם בישראל נפרצו מחשבים ופרטים אישיים דלפו לרשת. תוכנות מרשם האוכלוסין הישראלי, למשל. כרטיסי אשראי וסיסמאות לחשבונות מייל ופייסבוק של ישראלים מסתובבים ברשת חופשי לכל דורש.
בדיוק כמו בתרחישי אימה מופרכים מסרטי מדע בדיוני, קמו בכל העולם מחתרות מאורגנות היטב של האקרים, פושעים גאוני מחשב. חלקם מטעמים אידיאולוגיים, חלקם פשוט גנבים מתוחכמים, שגונבים כסף או מידע סודי. על המסוכנים באמת אנחנו בכלל לא יודעים. מדי יום מתחוללות אינספור פריצות חמורות לא פחות, שלא מגיעות בכלל לידי הציבור. אלה שהתגלו הן טיפה בים, כי כמעט לכל גוף שנפרץ יש אינטרס מובהק להסתיר את הפריצה. האקר שמתרברב בפריצה שבה השיג אלפי פרטי כרטיסי אשראי זה לא דבר שאפשר להסתיר – אבל רוב ההאקרים לא מתרברבים. הם שודדים.
מה אפשר לעשות? לא כל כך הרבה. לנשום עמוק. להתחיל להתרגל ולהבין שהאינטרנט הוא לא עמוד הרשת התמים שאתם גולשים בו עכשיו. הוא ביצה עכורה ואפלולית, רוחשת נחשים וכרישים מוסווים מאחורי ממשקי משתמש נעימים ותכנים מפתים. כמעט מאחורי כל טיפת צוף נוצצת יש צמח טורף, ואנחנו הפרפרים.
זה לא אומר שאי אפשר לקנות ברשת – אבל צריך לדעת ממי קונים, לעבור בקביעות על פירוט האשראי ולהעדיף שירותי סליקה מוגנים יותר, כמו פייפאל. ואם יש מידע שבאמת יקר לכם – אל תשימו אותו ברשת בכלל, אפילו לא במחשב שמחובר לרשת. צאו מהנחה שכל מה שנמצא באינטרנט, כולל התכתבויות במייל או באינבוקס של פייסבוק, הוא נחלת הכלל. אם לא עכשיו, אולי מחר.
הכלל הזה נכון לא רק לבני אדם, גם למדינות. אבל הן לומדות הרבה יותר לאט, לפחות במקרה הישראלי. כאן עוד מתעקשים להקים את המאגר הביומטרי החודרני, וחברי הכנסת שלנו עוד משוכנעים שאפשר יהיה להגן עליו. אגב, לפני כמה שנים הם גם היו משוכנעים שאפשר גם להגן על קובץ מרשם האוכלוסין. אם ככה נראית ההגנה על התשתיות הקריטיות של המדינה, כנראה שיש לנו האזרחים עוד תפקיד – להתחיל לאגור תרופות, שמיכות וקופסאות שימורים.
פורסם במאקו, 3 בינואר 2012
נאג' חמאדי + יאיר ניצני + קוואמי + חמי = יומולדת
נאג' חמאדי באוזןבר 29.12 22:30. אורחים: יאיר ניצני, קוואמי, חמי
מה אפשר לעשות עם האנשים האלה? גם אנחנו התלבטנו. בעצם אנחנו עדיין מתלבטים. אבל ההחלטה הסופית תיפול מחר בהופעת יום ההולדת המסורתית של נאג' חמאדי לטליק ולי.
את מי העיתונאים מייצגים בכלל
כינוס החירום של העיתונאים, 21.11.2011
לא צריך להקשיב לעיתונאים אחוזי הפאניקה. גם לא לפשפש במדורי הברנז'ה. לכו על הטוקבקים ותבינו הכל: "אתם חבורת שמאלנים שמעולם לא נתנה חופש ביטוי לאף אחד אחר חוץ מהבוהמה המצחינה שלכם". "ברור שאתם נגד כי אחרת לא יהיה לכם לכתוב רוע ולהרוויח מזה כסף". "מדוע כל עיתונאי יכול לכתוב כל מה שבא לו בלי לבדוק את החוק, בלי לחשוש מדבר ובלי לתת דין וחשבון לאיש?". "היום כל זב חוטם הופך לעיתונאי". בתוך מאות הטוקבקים שנכתבו אתמול, קשה למצוא קולות אחרים.
אז אין שום בעיה בכנסת. היא מייצגת את הציבור. והציבור, אם לשפוט על פי הטוקבקים, שונא את העיתונאים. חלק גדול ממנו לא מבין איך נכפתה עליו הרעה הזו: חבורה ממורמרת וביקורתית יושבת מאחורי המסך והעיתון ומיידה בו עצבים, רוע ושקרים. מחרידה את שלוות יומו בחטטנות בלתי פוסקת וזריית ציניות ורשע. בשביל מה באמת. אל תדברו עם האנשים האלה על חיוניות התקשורת החופשית במערכת דמוקרטית ("הח"כים נבחרו כחוק. מי בחר בעיתונאים?" מחדד מגיב 15). יאיר לפיד אומר ש"שלטון חסר רסן משתלט על התקשורת"? זו התקשורת חסרת הרסן שהשתלטה על השלטון.
כינוס החירום של העיתונאים גרוע יותר מהמורים, עובדי נמל אשדוד או פרי הגליל. זה לא סתם סקטור שנזעק להגן על תנאי העבודה שלו – ציבור גדול רואה בהם חונטה שנלחמת לשמר את שלטונה. ולמרבה הגרוטסקה, הקבוצה הזו עוד משוכנעת שהיא מייצגת את האינטרס הציבורי.
נראה אתכם בלי עיתונות
עם ישראל מעולם לא חיבב את עיתונאיו יתר על המידה, כך מוכיחים מחקרים וסקרים אקדמיים שנערכו בשנים האחרונות. גם אם מאות הטוקבקים הוזמנו בתשלום, מעניין לתהות להיכן נעלמו הטוקבקיסטים שיענו להם. לפני שאנחנו העיתונאים דוהרים להדוף את המתקפה האנטי-דמוקרטית המשולשת על חופש ביטוי, הרשות השופטת והעמותות, צריך להביט אחורה, לבדוק אם הציבור בכלל מאחורינו. להבין למה רבים כל כך מתעבים את העיתונות, ובא להם לסתום לה את הפה יותר מאשר לשמור עליה. חלק גדול מזה נובע מהעובדה שמושגים כמו ליברליות, פלורליזם ואפילו סתם דמוקרטיה הפכו לתחביבים של השמאל המצורע. ישראלי פטריוט וגיבור לא צריך להקשיב לביקורת; הוא יורה בה.
חלק אחר נובע מזה שישראלים רבים לא חשים עצמם נהנים מאורה המחטא של עיתונות חופשית ומחומה המגונן. נעים להם בסירחון המדמנה האפלולית. לזה הייתי מציע ניסוי מעניין: שנתיים ללא עיתונות. לאיפה הייתה מדינת ישראל מתדרדרת זו שאלה אחת, וכמה מן האזרחים מרגישים את זה ביומיום שלהם וזועקים להשיב את הרשות הרביעית אל מקומה – זו שאלה אחרת.
אבל יכול להיות שגם לנו יש אחריות. לרדוף אחרי המכונית של מרגול שיוצאת מבית האסורים מביא רייטינג, אבל אולי גם תיעוב. לצלם את נועם וגלעד שליט בים גורם לאנשים לפתוח את העיתון, אבל גם מרגיז אותם. החלפת עיתונאים ותיקים ומנוסים בצעירים וזולים מתאימה למצב העיתונות, אבל עלולה לפגוע במידת המיומנות, הדיוק והידענות – ולכן גם בתחושת האמון של הציבור.
ואי אפשר שלא לומר שאפו לנתניהו. הוא ניצח בסיבוב הזה. אחרי ניסיונות הספין עם הפלסטינים ואיראן, הוא זיהה את החולשה המרכזית של העיתונות, את הדבר שהעיתונאים אוהבים לעסוק בו יותר מכל – בעצמם. תפחיד אותם עם חופש הביטוי, שפר את האחיזה באשכיו של כלי תקשורת גוסס, וקיבלת עיתונאים מהופנטים למטרה כמו תינוק שמתמגנט על אייפד. זרה מעל איומים על עצמאות בית המשפט ועמותות שמאל – והם ישכחו שאי פעם עסקו בעניינים אחרים, צדק חברתי למשל. סו פאקינג איזי.
פורסם במאקו, 21 בנובמבר 2011
תתחילו להתארגן (נאג' חמאדי באוזן, יום ה' 20:30)
נאג' חמאדי באוזן בר בחמישי 3.11
דרור פויר, אראל סג"ל, טל לזר, אור הלר ועבדכם כבר מכינים את מסלול הנחיתה למטוסו הפרטי של האורח.
עוד פרטים כאן באיוונט בפייסבוק.
וזה העמוד החדש של נאג' חמאדי – עם קליפים של הלהיטים הגדולים.
"זין הם כבר קיבלו" > החמישייה הקאמרית מעירה את כיכר רבין
סיבה אחת טובה להגיע הערב לכיכר
אל תתלבטו. תצאו
עוד לא בטוחים אם לצאת להפגנה הערב? לא ברור לכם מה כל כך רע בטרכטנברג, למה דפני ושמולי לא מדברים ובאיזה צד אתם צריכים להיות, שלא לדבר על הגשם שהתחיל לטפטף?
התשובה פשוטה: אנחנו חייבים להראות שהתעוררנו ולא נרדמנו. שאנחנו פוקחים עיניים על השלטון ודורשים שינוי מהותי. אל תתנו לה למות.
ואת המאגר הביומטרי לא יפרצו?
הפנטגון נפרץ. המחשבים של יצרניות הנשק הגדולות בארה"ב נפרצו ומידע סודי נלקח מהם. האקרים מסין חדרו למחשבי הבנקים הגדולים בעולם. מרשם האוכלוסין הבריטי נגנב. וכל זה קרה רק ב-2011 ומדובר רק בחלק מזערי של הפריצות, שהתגלה ונחשף לציבור. דמיינו מה עוד לא נחשף. הדמיון שלכם לא יכול ללכת מספיק רחוק.
אחת הידיעות הראשונות שפרסמתי לפני יותר מעשר שנים במעריב עסקה בפרטי מרשם האוכלוסין הישראלי שמסתובב חופשי ברשת. הבאתי דיסק צרוב למערכת, והראיתי לרכז הכתבים ההמום איך אני דולה בחיפוש קליל את מספר הזהות וכתובתו הפרטית של ראש המוסד (אז אפילו שמו היה אסור בפרסום). עשינו עוד ככה וככה הצלבות, ופרסמנו ידיעה גדולה. רכז הכתבים המבוהל מעוצמת המידע נעל את הדיסק באיזו כספת.
לחצו להגדלה. מתוך מרשם התושבים הישראלי
לא הפריצה הראשונה ולא האחרונה
מאז נפרצו ונפוצו שוב ושוב גירסות ההמשך של מאגר המידע. וכן, ב-2007 היתה עוד פריצה למאגר מירשם התושבים – הפריצה שעכשיו מתגאים בפיענוחה. מה שאולי חד פעמי כאן זה הפיענוח, כי פריצות ודליפות היו כל הזמן. מה שעוד לא השתנה זו המוטיבציה הבלתי ניתנת לריסון של גופי השלטון, בניצוחו של ח"כ מאיר שטרית, לאסוף עלינו מידע עוד יותר עמוק, חודרני ואיכותי. חברי הכנסת מאוהבים בזה – בהעמקת האחיזה של אצבעותיהם החודרניות בחיינו. וכשמדובר באצבעות, המאגר הביומטרי, שבקרוב יחלו בהקמתו, הוא נשק יום הדין של המאגרים הדיגיטליים.
והנשק הזה הולך ליפול בידי האקרים, במוקדם או במאוחר – שלא יהיה לכם ספק בזה. ומה יקרה אז, אתם שואלים? דמיינו מצב שבו גורמים פליליים משיגים גישה למאגר טביעות האצבעות של אזרחים תמימים, ומפזרים את הנתונים האלה בזירות פשע. תתארו לכם מצב שבו כל גורם עוין יוכל לזהות את חיילי צה"ל כשהם בחו"ל על סמך טביעות אצבעות, דגימת רשתית או סתם צילום תווי פנים. ואם זה לא מספיק, הרי שכבר היום ברור שכמעט כל רשויות החוק במדינה מתכוונות להשתמש במאגר לצרכי אכיפה וחקירה.
גם כאן, אין גבול לדמיון באשר לדרכים המפחידות שבהן יהיה אפשר לנצל את המאגר הזה בעתיד. הכוח של מאגר ביומטרי כל כך חזק, משום שבניגוד למאגר הקיים, כל פריט מידע בו קשור בקשר בלתי ניתן לניתוק לאזרח שממנו הוא הושג. שם וכתובת אפשר להחליף, אצבע לא. בבריטניה ובגרמניה הבינו את זה, ולכן מנפיקים שם דרכונים עם אמצעי זיהוי ביומטריים – אבל משמידים את הנתונים ונמנעים במכוון מאיסוף המידע הזה.
ההגנות הכבדות ביותר נופלות. מוסדות השלטון, הביטחון, הצבא והפיננסים של מעצמות העל העולמיות נפרצים ונגנבים השכם והערב. אפילו שמענו שמישהו הצליח לחדור לתוך הצנטריפוגות הגרעיניות של האיראנים, למרות שהן בטח לא היו מחוברות לאינטרנט.
מה גורם לנבחרינו להאמין שגורמים פליליים או עוינים לא ישיגו את המאגר הביומטרי? ויותר מזה – מה גורם להם להתעלם מעצות טובות של מומחי אבטחת המידע הטובים בעולם (שבמקרה מחזיקים בתעודת זהות כחולה)? רק יהירות. תראו כמה רחוק מוכנה ללכת האגודה לזכויות האזרח, שקוראת לנו לסרב להכניס את פרטינו למאגר (ובמשתמע להפר את החוק). אם באמת רוצים להפנים את הלקחים של פרשת "אגרון 2006", צריך להבין שיש מאגרים שעדיף פשוט לא להקים.
פורסם במאקו, 24 באוקטובר 2011
ולכן קראו לזה אסון הסאבליים (נאג' חמאדי, הערב)
נאג' חמאדי בסאבליים 9.10.11
יש מספר תסריטים שיוכלו להוביל לקביעה הזו בדיעבד. עוד לא ברור איזה מהם יתרחש, אבל דבר אחד כבר נראה לעין – ההופעה הערב של נאג' חמאדי בסאבליים היא לא דבר שישכח במהירות.
מועדון הסאבליים, סלמה 53 פינת אברבנאל, הערב, 9.10.11, בשעה 8. כן, זה ממש תכף.
