אחד הדברים שהכי מטרידים אותי עכשיו, הוא איזה טיל הוצמד לגבו של דורון אביגד, עורך בכיר בגלובס, והטיס אותו לחלל, לתוך מסלול צנטריפוגאלי שהולך ומתרחק. אני רואה את פרצופו המתקטן והולך, נתון בתוך קסדת חלל ונצמד לשמשה העגולה והכפולה במבט מלא-געגועים. היי, אנשי הארץ, הוא חושב לעצמו בצער, פעם הייתי חלק מכם. עכשיו אני לוויין.

אביגד כתב מאמר על המאבק בגולשים המורידים שירים באינטרנט, בו טען כי המעבר לרדיפת הגולשים עצמם עשוי להצליח ולעצור את התופעה.

"אם ארצות-הברית תסתפק בחקיקה נגד החלפת קבצים באינטרנט, יש לה סיכוי להצליח בערך כשם שהצליחה

מסך המחשב הסביר-סטטיסטית של בתו ההיפותטית של נשוא הביקורת

צילום: PrintScreen למריץ שורות

להרוג את סדאם חוסיין – אלא אם היא תכוון לעבר משתמשי-הקצה", כותב אביגד. מר אביגד, הסיכוי שלה להצליח בעצירת החלפות הקבצים גם אם תכוון לעבר משתמשי הקצה, דומה לסיכוי לחסל את כל מגדלי השפם בעולם, או כל אלה שניחנו ביכולת, כולל נשים לא-חשוב-מאיזה-עדה וחתולים. לפחות לפי נתוני download.com, במדינת שיתופי הקבצים יש כרגע יותר אזרחים מאשר בכל ארה"ב.

בפרקטיקה המשפטית (וההלכתית) מוכר מושג ה"גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה". אם יכניסו את כל מורידי הקבצים לבתי הכלא, כפי שציטטת לנו, תישארו כאן אתה, ומשה קצב. בטוח שאתה לא מתחרט?

שלא תבין לא נכון – פה למעלה כתוב עלי שאני מוסיקאי. אז כרגע נוח לי להשתמש באינטרנט כדי להפיץ את מה שאני עושה. אבל אם יהיה לי מזל, זה מאוד יטריד אותי יום אחד, שאנשים מורידים אותי במקום לקנות את התקליט שהפיקה לי סוני מיוזיק. מורידי זכויות היוצרים הם גנבים בעיני, וחוק הוא חוק. ואני לא מאמין שזו זכותם הטבעית של הגולשים או משהו כזה, כפי שגדי חושב. צריך להיות מאבק בפיראטיות, אבל פרקטי. טכנולוגית שיתוף הקבצים כבר משיגה ותמשיך להשיג את החוקים של הקונגרס, ולא תאפשר אכיפה אמיתית. חוק נגד יריקה ברחוב יכול אולי לעבוד בסינגפור, לא כאן. והרשת, סתם לידיעה כללית, היא הרבה יותר שכונת ג'ועאריש מאשר כפר-שמריהו.

לו חברות התקליטים היו משקיעות חצי מהמאמץ שהן מוציאות על עורכדינים במטרה לפתח לנו מודל עסקי וטכנולוגי שייתן לנו את המוסיקה שאנחנו רוצים ויתגמל את האמנים, העסק היה נגמר הרבה יותר טוב. רעיונות לא חסרים.

"כל אותם אנשי אפלולית", מכנה אביגד את מורידי הקבצים. תגידו, גלובס, אין אצלכם עורך שמחזיר את הכותב אל הקרקע? אה, שיט, אביגד הוא גם העורך. אז בוא ננסה את התרגיל הבא: היכנס לרגע לחדר של בתך ההיפותטית. רוב הסיכויים שהיא בדיוק מורידה איזה שיר או סרט, או שהורידה קודם ותוריד עוד מעט, וגם שכל החברים שלה מורידים. את קו האינטרנט המהיר שלה אתה מממן.

אתה יכול לעמוד אצלה על הכסא ולדקלם את המאמר של עצמך 5 פעמים בקול רם. אני מניח שהיא תהנהן עם הפנים אל המסך, בזמן שהיא מחפשת את הפרק האחרון של חברים, ששידורו בחוף המזרחי הסתיים לפני 8 דקות.

יכול בהחלט להיות שכמה מאות תביעות יהפכו את המורידים למהוססים ויצמצמו במשהו את התופעה, שסופרת מיליארדים של שירים בחודש. אבל לעצור את הזרם, חבל לך על הזמן. "האם מדובר, ככלות הכל, בגזרת גורל שתעשיות ענקיות יאלצו להשלים איתה? התשובה לכך היא לא, ממש לא", אתה קובע. אביגד, ווייק-אפ אנד סמל דה מגה-ביטס. ועד אז, תשתדל לשמור על קשר.


פוסטים קרובים



תגובות ( 6 )

אני רק חושש שלדרוש מהציבור להמשיך לנסוע אצל ההוא שקיבל קושאן מהתורכים על הדיליג'אנס ולא חושב לפתוח חברת אוטובוסים, בזמן שיש כבר עגלות בלי סוסים, זו גזירה שהציבור מאוד מתקשה לעמוד בה. וראוי שלא להפוך את כולם לעבריינים, רק בגלל שנסתיימה חגיגת הכסף הגדול של מי שמעולם לא תמכו באמת בשום סוג של אמנות.

הדימוי האוטומובילי הזה, כמו דימוי המריחואנה המזועזע של אביגד, קצת מיצה את עצמו. זה לא ממש שהמציאו עגלה בלי סוסים בימי הדיליג'אנס, זה שהמציאו את הגלגל בימי הנבוט.

הטכנולוגיה מתקדמת, RIAA התבלבלה כי מישהו הזיז להם את הגבינה על המושב של הפרארי שהם בדיוק חשבו למכור, ולא ידעה לקבל את המהפכה. השתנו או מותו.

משהו ששנינו לא ציינו – יש סימנים ראשוניים שאולי חברות הסרטים, שגם להן יש מה להפסיד, ינסו להתמודד עם מהפכת הרשת אחרת. מצד שני, זה אותם תאגידים שמחזיקים גם בהם.

גדי בתאריך 28 יולי 03 בשעה 12:54

אביגד הוא עורך מהדורת האינטרנט של העיתון, אבל כשהוא כותב לעיתון המודפס, עורכים אותו. חשבת שלא?

(הכניסו כאן גילוי נאות לגבי העבודה בגלובס).

אביבה בתאריך 28 יולי 03 בשעה 13:23

ואולי העורכים שלו נזהרים בכבודו, ופועל מותירים אותו עירום ועריה למול המציאות.

דרור בתאריך 28 יולי 03 בשעה 13:27

בתמונת המסך שצרפת יש תור מכובד של קבצים להורדה אבל אין אף אחד שמוריד ממך קבצים…
כל הקטע זה שיתוף קבצים. אם אף אחד לא ישתף (אולי מפחד מה RIAA) הרי ש"הרעים" ינצחו.

אילן בתאריך 28 יולי 03 בשעה 13:33

לכל היותר, הפרת זכויות יוצרים. ויש הבדל עצום — גניבה שוללת מהבעלים המקורי את הנגנב (וכך גם מגדיר החוק הישראלי גניבה: "…מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע")

הפרת זכויות יוצרים לא מוציאה את הרכוש (sic) מהבעלים המקורי: לכל היותר, היא פוגעת ברווחים עתידיים (וגם זה לא בטוח — אני לא מאמין שגם אם מחר נסגרת קאזא ופוגע בסולסיק ברק, אנשים יקנו יותר תקליטורים).

גם פיראטים, אם כבר התחלתי, לא מעתיקים קבצים. הם יותר בכיוון של "יו הו הו וכוס של רום" (למרות שכיוון שהיום רובם אסייאתים, אני מניח שהם שותים את האלכוהול המקומי, ולא דווקא רום).

המאבק הפרקטי, אם כבר הזכרת, צריך להיות דווקא בחברות התקליטים. הרי אם תחתום חוזה עם סוני, ר"ל, לא ידאיגו אותך הילדים שמורידים אותו מקאזא, כמו עורכי הדין של סוני
http://www.arancidamoeba.com/mrr
הפתרון הוא במעבר ממודל של מכירה של תקליטים, למכירה של מנוי: שלם סכום סביר לחודש, ובתמורה תוכל לשמוע כמה שתרצה, מאיפה שתרצה, איך שתרצה.

אם כי, כדי שאני אסכים לתוכנית כנ"ל, אני ארצה לראות חלוקה הוגנת של הכסף. כיום, כשרדיו אינטרנט, למשל, משלם לארגוני היוצרים, הם מחלקים את הכסף לא על בסיס ההשמעות, אלא על בסיס המכירות בבילבורד. הווה אמר: גם אם אני אשמיע את "סטארס אוף ד'ה ליד" כל היום, הכסף ילך לאן-סינק.

(אז אל תקווה רק לחתום חוזה עם סוני. קווה גם להכנס לבילבורד)

שי בתאריך 28 יולי 03 בשעה 16:11

כמי שהזדמן לו להכיר את אביגד מקרוב, אני יכול להעיד שלא רק שהוא מנותק מהמציאות כפי שזה משתקף מעל דפי האינטרנט, גם בחייו האישיים אינו מבריק בהתערות עם יתר בני האנוש השוררים בעולמנו. משרדו הוא מבצר אפל אליו אפילו עובדיו הישירים מפחדים לגשת, הוא משוחח עם אנשים באמצעות שליחים, ולרוב לא ממש ברור מה העבודה שלו כוללת, היות וכתבי האינטרנט די עורכים את עצמם, וכשהם לא – עושה זאת סגן עורך האינטרנט.

בעניין החלפת הקבצים, אני חושב שהגם שהוא צודק באופן עקרוני, קו המחשבה שלו אכן אינו פרקטי, ורק מהווה אסמכתא נוספת לכך שלפנינו אדם שחי ביקום שונה מזה שבו חיים יתר בני ישראל

אחד שעבד עם אביגד בתאריך 11 יוני 04 בשעה 03:30