בסדר, כל אחד יכול: שולחים ג'ייפג וחולצה לאיזה מפעל ומקבלים אותם מחוברים. וזה בדיוק מה שהראה הטי מרקט – לעשות חולצות זה מה זה קל. עשרות דוכנים, אלפי פריטים, והטעויות לא מרפות: בצבעים, במיקום ובגודל, אפילו באיכות ההדפסה.
הרעיונות יצירתיים, מגניבים ומשעשעים – אבל הביצוע כמעט תמיד נופל באותה נקודה: המעצבים לא מצליחים לארוז את הרעיון באופן אלגנטי, קומפקטי ומדויק. על הבד נשארות מילה או שתיים מיותרות וכמה קווים שלא באמת צריך. בעיתונות קוראים לזה "להאכיל בכפית". זה כמו להסביר בדיחה, שאתה עוד אמור לשלם מאה שקל כדי להסתובב איתה בעיר.
תל-אביב, רטרו מקומי ובינלאומי, דחקות קטנות על חשבון בן גוריון והרצל וקצת חיבה לסמים עדיין נחשבים לדברים הכי מגניבים לשים על חולצה. מדי פעם עולה איזה חיוך, אבל בגדול, שום דבר שלא חשבתם עליו. בסוף נכנעתי לחביבות של בוץ ולפשטות של סניף מקומי, שכבר שוכנים לי בארון ושוב הבנתי למה, ול-ShuShine – לא הכי מקורי אבל עשוי לא רע.
פוסטים קרובים
- הפוסט הקודם: « מדונה מתעטפת בדגל ישראל? איזו טעות
- הפוסט הבא: » העבריין הכי צודק בשכונה
תגובות ( 5 )
ככה הלכתי.
במבט מעבר לגדר הטי-שירטים התלויים נראו כל כך זבליים שהחלטתי להשתמש בשירותיהם הטובים של לופה ולעצב לעצמי, אצל אלו שההדפסה שלהם הוכיחה את עצמה.
אסתי בתאריך
20 ספט' 09 בשעה
20:20
הייתי פעם אחת לפני שנתיים, והבנתי. ומה שהכי מבאס הוא שמדובר בבד חד פעמי. אחרי כביסה אחת אפשר להיפרד מהחולצה. יוצא שיש לי 2 חולצות שעוד לא לבשתי, בגלל שאני מחכה לארוע המתאים, לא לבזבז אותן סתם
טליק בתאריך
21 ספט' 09 בשעה
09:30
http://www.facebook.com/event.php?eid=133239988852&ref=share
ואם אתה עולה קדימה לשיר, אז בכלל
דרור בתאריך
21 ספט' 09 בשעה
09:34
